Google+ Followers

יום רביעי, 18 ביוני 2014

הפשע המאורגן במדינת ישראל בפעולה... חיסולה של משפחת חביבי... זה לא קרה בגרמניה הנאצית, זה קרה כאן במדינת היהודים! - רצח משפחה בשיטות שטניות בעבור בצע כסף...


רָשָׁע... תְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה: יִהְיוּ-יָמָיו מְעַטִּים... 
יִהְיוּ-בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה: 
יְהִי-אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם: 


שלב א' - העלילה

גורמי הרווחה השטניים של מדינת ישראל, מעלילים על משפחת חביבי עלילת דם כלהלן:
  • האימא, ויולט - מכה את אודליה, הבת הבכורה...
  • האבא, חיים - מתעלם...
  • ההורים, ויולט וחיים - מונעים מהילדים ללכת לבית הספר...
  • ההורים, ויולט וחיים - משדלים את הילדים להתאבד...
  • ההורים, ויולט וחיים - מתעללים בילדים...
  • ההורים, ויולט וחיים - חטפו את ילדיהם לראמאללה...

כ"כ, העלילו על האימא ויולט, שהיא יצאנית, ועל האבא, חיים, שהוא הסרסור שלה...
ולראיה, הציגו את האונס האכזרי שחוותה ויולט כקטינה, בהיותה עולה חדשה, על ידי 3 בריונים משכונתה, שבדיעבד מתברר היה זה אונס יזום ומוזמן...

להלן עדות האונס האכזרי כפי שהעידה ויולט במשפט

האנסים, מסתבר, יצאו זכאים, לאחר שהשופט צבי טל, שישב בראש ההרכב של 3 שופטים במשפט האונס הזה, הטיח בפני קורבן האונס, ויולט, קטינה מפוחדת: "את זונה נוצרייה"!
בדיעבד מתברר, כי האנסים נשכרו לבצע בילדה ויולט, אונס אכזרי כזה, ע"י המערכת השלטונית במדינת ישראל, כדי להשתמש באונס, נגד ויולט, שהיא יורשת של נכסי אביה ניצול השואה שקיבל כספים מגרמנייה.... 


שלב ב' - הפוגרום במשפחת חביבי 

לאחר שפושעי הרווחה והמשטרה, השלימו לייצר את כל המסמכים הדרושים למצג השווא השטני נגד משפחת חביבי התמימה, מגיע שלב הפוגרום....


         להלן עדותו של אב המשפחה, חיים חביבי - קורבן תעשיית הרצח במדינת ישראל 

בתאריך 18.1.2000 מוקדם בבוקר, התעוררנו כל המשפחה, והתחלנו להתארגן כבכל בוקר...

הייתה לי דירה שקיבלתי בירושה מהוריי ששוויה כיום כ-3 מיליון ש"ח, ברחוב אשר, מספר 6, קומה 3, דירה מס' 11 בשכונת בקעה בירושלים... אני עבדתי וגם אשתי ויולט עבדה... ניהלנו בית נורמטיבי... הילדים גדלו באושר רב... מוקפים בחום ואהבה... עד שהרווחה והמשטרה חדרו לחיינו.. ואיבדנו הכל, גם את הבית...  לצורך מימון המאבק להצלת ילדינו שנחטפו...

בתאריך הנקוב לעיל, בשעה 07:00 בבוקר, בעת שהכנו את ארוחת הבוקר המשפחתית, לפתע נחרדנו לשמע דפיקות עזות בדלת... אני וויולט נתקפנו פחד... הילדים, אודלייה, יהודה וחן, שהיו פעוטים... ורק התעוררו... הם נבהלו נורא, ופרצו בבכי... לא ידעתי מה לעשות... 

 ניגשתי לעינית לראות מי זה שדופק באלימות כזו בדלת, ועוד בשעת בוקר כל כך מוקדמת ומפחיד משפחה שלמה... ואז גיליתי שהעינית חסומה

בהמשך, כשהעלו אותי למשפט בגין האירוע הזה, בפני השופט יצחק מילנוב, זה היה בתאריך: 8.2.2014 מס' התיק: 007456/00, והורשיתי לעיין במסמכים שבתיק, מאחר וייצגתי את עצמי... גיליתי מזכרים רבים שהגישו השוטרים ופקידות הסעד, שצרו על ביתי בתאריך 18.1.2000... ביניהם היה המזכר שהגיש רב פקד עופר שומר, ממנו עולה שהוא זה שחסם את העינית... במדבקה...

אני ואשתי ויולט, רעדנו מפחד... הילדים נבהלו ובכו נורא... חיבקנו אותם... אני צעקתי: מי שם?!

"...משטרה!... זה משטרה!... תפתח את הדלת מיד!..." - צעקו השוטרים מאחורי הדלת בטון אלים ותקיף.

פחדנו לפתוח לשוטרים את הדלת, ידענו שהם מסוכנים... אז אני וויולט שאלנו אותם: "...מה קרה?... מה עשינו?... למה אתם באים בשעה כזאת מוקדמת בבוקר ודופקים על הדלת באלימות כזו?... יש בבית ילדים קטנים... הם בוכים בגללכם..." 

השוטרים לא התייחסו והמשיכו לדבר בטון אלים ותקיף: "...זה משטרה, תפתחו את הדלת ונגיד לכם!..."

ויולט ואני היינו משותקים... הילדים הקטנים, אודליה, יהודה וחן, ניגשו להציץ מהחלון... והם באו אלינו מבוהלים: "...אבא, אימא, בואו תסתכלו מהחלון... מלא ניידות בחוץ... שוטרים, אמבולנסים, מכבי אש..."

אני ואשתי ויולט, ניגשנו לחלון ולא האמנו למראה עינינו... 
בחוץ היו לפחות 20 ניידות משטרה, מעל 100 שוטרים, 3 אמבולנסים של מגן דוד אדום, 2 רכבים גדולים של מכבי אש... מחלונות הדירה שלנו יכולנו לראות את כל אורך הרחוב והחניה, ונבהלנו לראות שכל השכונה הייתה מוקפת ניידות משטרה, וכל הרחובות שמובילים לשכונה היו חסומים על ידי ניידות משטרה... 

כאן אציין, כי אימי, התגוררה בקומה השנייה מתחתינו... יחד עם אחותי חנה ואחותי רבקה ז"ל, שגם לה הרווחה חטפה ילד ומסרה לאימוץ, וכעבור 20 שנה הוא חידש את הקשר איתנו והתברר שגרמו לו נזק נפשי עצום...

גם אימא שלי ואחיותי חנה ורבקה ז"ל, ובהמשך הגיעו גם אחיותיי זיוה ואהובה... והם שאלו את השוטרים... מה אתם רוצים מאח שלנו חיים, מאשתו והילדים שלהם...
השוטרים בתגובה אמרו להם: "...תסתמו את הפה שלכם ותכנסו הבייתה!... אם לא, כולכם תהיו עצורים!..."

אחיותיי ואימי החליטו שלא לסתום את הפה... וביקשו לעלות אליי... אך השוטרים שמילאו את הכניסה לבניין חסמו בפניהם את הדרך לעלות אליי...

כך היינו כלואים בבית, מוקפים בכוחות משטרה אלימים, משך כ-6 שעות... כשהילדים רועדים מפחד... ואני לא יודע איך להרגיע אותם... כי אני בעצמי רעדתי מפחד...

רק בשעה 14:00 לערך, גילו לנו השוטרים, שהם הגיעו מהסיבה, שהוטל עלי עונש של 30 יום בכלא... לציין, כי מדובר בגזר דין שגזר עלי השופט בן ציון גריניבר מבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים... מתוכם ריציתי 10 ימים ועל ה- 20 יום הנותרים ערערתי ושוחררתי

היה ברור לי,  שהשוטרים משתמשים באופן זדוני ביתרת ימי המאסר האלה, שמלכתחילה נפסקו נגדי ממניעים זדוניים ובעילות שווא זדוניות... והיה ברור לי שגם השוטרים מתעלמים בזדון מהעובדה שיתרת ימי מאסר אלו בוטלו ע"י בית המשפט העליון...
למרות זאת, בחרתי לא להתווכח אתם, והודעתי להם, שאני מתחייב להגיע מחר לרצות את יתרת העונש... ושאלתי: "...בשביל זה באתם עם כמות כזו ענקית של ניידות, שוטרים, אמבולנסים ומכבי אש... מה אני ראש משפחת פשע?... תעזבו את אשתי והילדים ואני מבטיח מחר להתייצב להשלים את המאסר כמה שצריך... אתם מפחידים את הילדים... הם בוכים...".

השוטרים צעקו: "...לא, אנחנו לא מסכימים... יש לנו צו חירום לקחת את הילדים... היום....

הבנתי, כי אותם 20 ימי המאסר הנותרים, אינם אלא תירוץ בידי המשטרה, להצדיק את הפשע השפל הזה לצור על ביתנו... כשמטרתם באמת, לחטוף את שלושת ילדינו הפעוטים...

אז ביקשתי מהשוטרים, שיראו לנו צו מגורם שיפוטי או צו חירום...

השוטרים השיבו בכעס: "...יש לנו צו !... תפתחו את הדלת ותקבלו !...".

אך אני התעקשתי קודם לראות את הצו... והם לא רצו...

ואז, בשעות הערב המוקדמות, כשהיינו מותשים מהמצור האכזרי הזה...  לפתע, צלצל הטלפון בביתנו ועל הקו היה מזכיר בית המשפט העליון, שמריהו כהן, שפנה ואמר לנו, שהובא לידיעתו שאנו כלואים בבית, והמשטרה צרה על ביתנו כדי לקחת את ילדינו... והוא הציע לתווך בין המשטרה לבינינו... ואמר שהגיע להסכם עם המשטרה שיעזבו אותנו, ומחר אני ומשפחתי נתייצב בבית המשפט העליון במשרדו... והוא יארגן לנו דיון אצל השופטת דליה דורנר, ליום המחרת, בתאריך: 19.1.2000, שתשמע אותנו ואת המשטרה... והוא רק ביקש שנשלח לו פקס, בו אנו מאשרים את הצעתו...
לציין, כי הייתה לנו היכרות מוקדמת עם המזכיר שמריהו... זה היה בשנת 1988 כאשר הגשנו ערעור לעליון, והמזכיר הזה טיפל בערעור שלנו... הוא העבירו לשופט תורן... והתרשמתי שהוא בסדר...

אך אשתי, שניחנה בחושים מחודדים, אמרה לי מיד: חיים, אני לא מאמינה לאיש הזה...
אז שאלתי את המזכיר: איך אני יכול לבטוח בך?...
והוא אמר לי: "אני אשלח לך מסמך בפקס שבו אני מתחייב למלא את התחייבותי לדיון אצל השופטת דליה דורנר"...   הפקס שהו שלח לנו היה מופנה גם לתחנת המשטרה "מוריה" ירושלים...
לאחר מכן, אשתי ואני הסכמנו לקבל את הצעתו, ושלחתי אליו פקס, כפי שביקש... והשוטרים כולם עזבו את השכונה...

מיד לאחר מכן, קיבלתי עוד טלפון, והפעם מתחנת המשטרה "מוריה" בירושלים... השוטר שהיה על הקו אמר לנו, שהוא מעודכן לגבי הפגישה שהמזכיר קבע לנו למחרת אצל השופטת דליה דורנר... והוסיף ואמר לנו: "...אתם רואים, עמדנו בהתחייבות שלנו אין לכם מה לדאוג... אתם יכולים לסמוך עלינו ולישון בשקט...". 

בהמשך התברר, כי מזכיר בית משפט העליון, שמריהו כהן, שיקר לנו והוליך אותנו שולל... בפועל הוא שיתף פעולה עם המזימה שתכננו נגדינו הרווחה והמשטרה לחטוף את ילדינו ולחסל אותי ואת אשתי... כפי שיתברר בהמשך...

כאמור, בתאריך: 8.2.2014 כשהעלו אותי למשפט בגין האירוע הזה, בפני השופט יצחק מילנוב, בתיק מס': 007456/00, והורשיתי לעיין במסמכים שבתיק, מאחר וייצגתי את עצמי... גיליתי מזכרים רבים שהגישו השוטרים ופקידות הסעד, שצרו על ביתי בתאריך 18.1.2000... להלן רשימה חלקית:

השוטרים שהעידו כי עלו וניצבו מול דלת ביתנו ב-07:00 בבוקר ותקפו אותנו כנ"ל:

ניצב משנה חגי דותן - מפקד מרחב מוריה במחוז ירושלים

סגן ניצב נובי דובוב - קצין חקירות תחנת מוריה מחוז ירושלים

רב פקד עופר שומר - מפקד מחלק הנוער תחנת מוריה ירושלים

רב סמל גלעד עזרא - חוקר במחלק הנוער תחנת מוריה ירושלים

צוערת יעל בן חיים - תחנת מוריה ירושלים


השוטרים שהשתתפו במצור עלי ועל משפחתי:

רס"ר דגנית שריד - תחנת מוריה ירושלים

רס"ל אורן זריזי - בילוש חקירות נוער מחוז ירושלים

בר יואב - מחלק חקירות מרחב ירושלים - מרחב ירקון ת"א

רס"ל עודד אלגלי - יחידת סיור 4 תחנת מוריה מחוז ירושלים

רס"מ מירב גבאי - חקירות תחנת ציון מחוז ירושלים


פקידות הסעד שהכתיבו את מבצע חיסול משפחתינו:

רות מטות - ראש המחלקה לילדים בסיכון, משרד הרווחה בעיריית ירושלים, רח' כיכר ספרא ירושלים

גלית אלקלעי - פקידת סעד לשכת דרום, רח' חזקיהו המלך 36, ירושלים

פרדה פיגלסון - מנהלת מרכז שוסטרמן, רח' איתמר בן אבי 3, שכונת בקעה, ירושלים


************************

למחרת, בתאריך: 19.1.2000, יצאתי מהבית בשעה 07:00 בבוקר, בדרכי לבית משפט העליון... ברוב תמימותי האמנתי למזכיר שמריהו כהן, שהוא מתווך אמין... אך אשתי, ויולט, הזהירה אותי: 
"...חיים, יש לי הרגשה שזו מלכודת... הם רוצים לתפוס אותי ואותך... כדי שיוכלו לחטוף בשקט את ילדינו..."
אז סיכמנו בינינו, שאני אלך לבדי, ואתקשר אליה תוך חצי שעה מרגע שאני יוצא מהבית, ואודיע לה איך הדברים מסתדרים...
בדיעבד התברר, שאשתי ויולט, צדקה בתחושותיה... כולם חברו יחד לטמון לנו מלכודת... מפחיד... מדינה שלמה קושרת קשר נגד משפחה תמימה לחסלה....

כשיצאתי מהבית, כאמור, בסביבות השעה 07:00 בבוקר, מיד הבנתי שאני בתוך סרט אימה... 
עשיתי דרכי רגלי לעבר הכביש הראשי, כדי לתפוס מונית לכיוון בית המשפט העליון... כשלפתע, הבחנתי שליד הבניין המרוחק מטרים ספורים מהכביש הראשי, והוא צמוד לבניין בו אנחנו גרים, ברחוב אשר 2, מסתובבים כ- 20 גברים לבושים במדי "בזק" "חברת חשמל" ו"חברת ניקיון"... היה ברור לי, כי אלה אינם אלא שוטרים מחופשים... שבאו לחסל אותי ואת המשפחה שלי... ומהר מאוד התברר לי שלא טעיתי...  

בהגיעי לכביש הראשי, הרמתי יד לעצור מונית לכיוון בית המשפט העליון, בהתאם לסיכום ביני לבין מזכיר בית המשפט העליון, שמריהו כהן... כשעצרה המונית, ברגע שפתחתי את הדלת, לפתע, קפצו עלי מאחור מספר רב של שוטרים, השכיבו אותי על הרצפה, כשהם משפילים אותי לעיני עוברים ושבים ולעיני נהגים סקרניים רבים, שחלפו בשעת בוקר מוקדמת זו לעבודה... אזקו אותי בידיים וברגליים והכניסו אותי לניידת...

חטיפה בלתי חוקית בעליל זו, בוצעה בפיקודו של הארכי-פושע, רב פקד, עופר שומר, ששימש מפקד מחלק הנוער בתחנת מוריה, בירושלים.

מיותר לומר, כי המלכודת הזאת בוצעה בשיתוף פעולה ותיאום עם מזכיר בית המשפט העליון, שמריהו כהן... 



בתוך הניידת, דרשו ממני השוטרים שאומר להם איכן אשתי וילדיי, שהיו אמורים עפ"י התכנית להצטרף אליי לבית המשפט העליון...
שיקרתי, ואמרתי להם, שאשתי והילדים נסעו בלילה לרמאללה... מה שלא ידעתי, שהשוטרים ארבו כל הלילה ליד ביתי, כך שהם ידעו שאף אחד מאיתנו לא עזב את הבית...
ואז רב פקד עופר שומר, מפקד מחלק הנוער בתחנת מוריה ירושלים, שפיקד על "מבצע חיסול משפחת חביבי"תקף אותי בניידת, תוך כדי שהוא מדבר אלי בשפת העולם התחתון:
"שקרן מלוכלך... אני אזיין לך ולאשתך את הצורה... תתקשר עכשיו לידי... לאשתך... ותגיד לה שהגעת לבית המשפט העליון, ושתבוא... שהכל בסדר...".

התקשרתי לאשתי, וכשהיא שמעה את קולי, היא מיד אמרה לי:
"...חיים, אני יודעת שתפסו אותך... הבית מוקף בעשרות ניידות משטרה, מכבי אש ואמבולנסים... מול דלת הבית יש עובדות סוציאליות עם שוטרים... כל הבניין מלא בשוטרים ועובדות סוציאליות...",
שאלתי אותה: "...ויולט, איך את יודעת?...".
וויולט השיבה לי: "...אימא שלך התקשרה אלי...".
ויולט הבינה ברגע שהתקשרתי אליה, שאני מתקשר תחת לחץ של השוטרים, וכדי לא להסגיר שהיא בבית ועדה לכל הפעילות מבעד לחלון הדירה, היא אמרה שאימא שלי התקשרה וסיפרה לה...

ואז הארכי פושע, רב פקד עופר שומר, שפיקד על "מבצע חיסול משפחת חביבי", החזיר אותי לבניין שבו אנחנו גרים, והמחזה שנגלה לעיניי היה מפחיד... מאות שוטרים הקיפו את הבניין ומספר רב של עובדות סוציאליות... כאילו שבאו ללכוד ראש משפחת פשע מסוכן... 
בראש העובדות הסוציאליות עמדה המרשעת, רות מטות, אישה פרימיטיבית, שעל פניו מהווה סכנה לציבור, בעלת נטיות סדיסטיות חולניות...

לפתע הודיע לי רב-פקד עופר שומר:
"...טוב, אנחנו נצטרך לפרוץ את דלת הדירה... לבדוק אם באמת אתה דובר אמת... לראות אם ויולט והילדים לא נמצאים... "
וכמו שהוא מדבר, אני רואה שוטרים מטפסים דרך דירת השכן לכיוון חלונות הדירה שלנו... 

ואז שמעתי ירייה ועוד יריות... וצרחות של ויולט והילדים... ויולט הוציאה ראשה מהחלון וצרחה: "אלוהים!... הצילו!... מה אתם רוצים מאיתנו?!..." - אני השתתקתי בכל גופי... חשתי בתוך סרט אימה...

ואז אני רואה את רב פקד עופר שומר והשוטרים שהיו אתו, וגם רות מטות וחברותיה, מצחקקים ביניהם, נוכח הזוועה שהם מבצעים במשפחתי, ובעיקר בילדינו חסרי הישע...  
רב פקד עופר שומר, פנה אל ויולט ואמר לה: "...תפתחי לנו את הדלת ותני לנו להיכנס..."
ויולט אמר לו: "...תראה לי צו של בית משפט... מה אתם רוצים מהחיים שלנו?..."
ואז ענה לה עופר שומה: "...יש לנו צו חירום של פקידת הסעד גלית אלקלעי..."
ויולטי אמרה לו: "...תראה לי את הצו חירום הזה..."
ואז ענה לה עופר שומה: "...יש לנו צו חירום של פקידת הסעד גלית אלקלעי..."
ויולט אמרה לו: "...תראה לי את הצו חירום הזה..."
אז עופר שומר אמר לה: "...תפתחי את הדלת..."
ויולט: "...תראה לי צו בית משפט...".
עופר שומר: "...יש צו חירום..."
ויולט: "...אני לא פותחת..." וקראה לעברי: "...חיים מה לעשות?...". 

רב-פקד עופר שומר, הסדיסט המושחת, צבט אותי בגבי ופקד עלי: "...תגיד לה שתפתח את הדלת!...".
הרגשתי מושפל עד עפר והכעס הציף אותי... לא האמנתי שזה אפשרי במדינת חוק... שחבורת שוטרים עבריינים ופקידות סעד מושחתות ירמסו כך את כל זכויותינו כבני אדם, ובאחת, יהפכו אותנו לפושעים נרדפים... לשק אגרוף למניעים החולניים שלהם... 
ואז התפוצצתי וצעקתי לעבר ויולט:  "אל תפתחי להם את הדלת... תעשי מה שאת מבינה..."

בתגובה, הכניס לי הפסיכופט, רב-פקד עופר שומר, אגרוף בבטן, ואליו הצטרפו קציני גסטאפו נוספים, אחד מהם הוא גלעד עזרא, חוקר נוער נאצי, מתחנת מוריה... כולם בעטו בי בכל אברי גופי, הייתי שק אגרוף לשחרור יצריהם הסדיסטים והחולניים...
לאחר מכן, הם גררו אותי לתוך ניידת משטרה, ושם המשיכו להכות אותי עד זוב דם...

כך החזיקו אותי כשעתיים... בסביבות השעה 09:00 כשהפסיכופט, עופר שומר, ראה שאינו מצליח לשכנע אותי לומר לאשתי לפתוח את הדלת לשוטרים שלו העבריינים... הוא הורה לקחת אותי בניידת לתחנת מוריה... כשהוא עצמו נשאר  במקום כדי להמשיך ולפקד על "מבצע חיסול משפחת חביבי"... עד לניצחון על ילדיי התינוקות ועל אשתי...השוטרים הסיעו אותי לתחנת מוריה בשכונת תלפיות בירושלים...  וזרקו אותי כמו שק זבל לתא קטן, מסריח וחשוך... ישבתי שם מכונס בתוך עצמי, מוכה, חבול, מושפל וחסר אונים... ורק דאגתי לשלומם של אשתי וילדיי... 

למרות שהשוטרים ידעו שמזכיר בית המשפט העליון, שמריהו כהן, מחכה לי, הם לא התכוונו לאפשר לי להופיע לפגישה, כי ברור היה, שמלכתחילה המזכיר לא חיכה לי... זה היה רק פח שהוא טמן לי...  פשע מאורגן שזרועותיו מגיעים לבית המשפט העליון...

ישבתי בתא הזוועתי הזה יום שלם... היה ברור לי, כי אני מוחזק במעצר משום סיבה בעולם, אלא, אך ורק כדי למנוע ממני להפריע לגסטאפו לחסל את אשתי וילדיי... אך הייתי חסר אונים... 
בסביבות השעה 17:00 הוציאו אותי מהתא והכניסו אותי לחדר חקירות, שם חיכו לי רב-פקד עופר שומר וגלעד עזרה ועוד קציני משטרה... שבאו "לטפל" בי לאחר שסיימו "לטפל" באשתי וילדיי הפעוטות...

ואז פנה אלי רב-פקד עופר שומר ואמר לי:

"...סוף סוף הסיפור נגמר... לא הייתה לנו ברירה, אלא, לפרוץ לדירה... כי אשתך רצתה לפוצץ את עצמה והילדים בבלוני גז וחומרי נפץ... אשתך במעצר והילדים במקום בטוח וטוב... בית שוסטרמן בשכונת בקעה, ירושלים...".

שתקתי... ידעתי, כי אשתי אפילו לא חשבה בכיוון הזה, שהרי אני מכיר את אשתי היטב... זו הייתה עוד אחת מעלילות הדם שהם המציאו עלינו... במקרה הזה, כדי להצדיק את הפריצה הבלתי חוקית לביתנו והחטיפה הפושעת של ילדיי מביתם החם והאוהב... ואת מעצר השווא שביצעו באשתי...
הבנתי שאני שבוי בידי בני תשפוכת השטן... חששתי שהם עלולים לרצוח אותי ולהאשים אותי שהתאבדתי... לכן שמרתי על פרופיל נמוך... 

מצאתי עצמי במרתון של חקירות, שנמשך שעות רבות לתוך הלילה, כשהשוטרים מטיחים בפניי עלילות דם שטניות:
  • אתה סרסור של אשתך ויולט,
  • אתה מעסיק אותה בזנות לעיני הילדים,
  • והאשמות מחרידות נוספות, שרק מוח שטני וחולני יכול להמציא אותם... ומתברר, שמוח זה שייך לפקידת הסעד, רות מטות, מנהלת היחידה לילד בסיכון, בעיריית ירושלים... 
שמעתי את האשמות החולניות שהוטחו כלפיי ורק שתקתי... ידעתי שאין לי עם מי לדבר...
לפתע נכנסה לחדר החקירות המפלצת הסוציאלית, רות מטות... כשהיא מלווה בעובדות סוציאליות נוספות... והטיחה לעברי: 
"...אתה לא תראה יותר את אשתך... וגם לא את הילדים שלך... זהו... תכניס את זה למוח המפגר שלך...".

כל הנוכחים פרצו בצחקוקים... השוטרים והעובדות הסוציאליות, הם התמוגגו מהנאה לראות אותי רועד  מפחד, מושפל וכנוע... סיפקתי להם את הייצר הסדיסטי החולני שלהם... אני כמובן שתקתי כל הזמן... נתתי להם לרמוס אותי ואת כבוד אשתי וילדיי ושתקתי... ידעתי שאני שבוי בידיהם של רוצחי ילדים... ומי שמסוגל לרצוח ילדים... אני לא נחשב בעיניו כקליפת השום...

לבסוף הכניסו אותי חזרה לתא המצחין והחשוך, הייתי רעב, חבול ומושפל... הם השאירו אותי בתא הזה במשך כל הלילה עד למחרת בבוקר... ואז לקחו אותי לבית המשפט להארכת מעצרי בפני השופט אהרון פרקש... שופט נכה על כיסא גלגלים... 
השוטרים טענו שיש להם חומר חסוי נגדי... בנוסף, הניחו על שולחנו של השופט, בלוני גז וקופסאות שהכינו מראש... וטענו כי אלה חומרי נפץ שאגרתי אני ואשתי במטרה לפוצץ את הדירה שלנו...

ועל סמך מצגי שווא אלה, הם ביקשו מהשופט שבנוסף ל-20 היום, יתרת העונש שעלי לרצות, שיאריך את מעצרי לצורך חקירה והגשת כתב אישום בחומר החסוי נגדי...

זה היה מחזה הזוי ובלתי נתפס... ואני כמובן לא הייתי מיוצג...  

השופט שלא ממש התרשם מההצגה של השוטרים... קבע שאני אמלא רק את 20 היום הנותרים, ובתקופת מאסר זו, הם יחקרו אותי לעניין החומר החסוי שבידם... את העונש ריציתי בכלא רמלה.

ביציאה מבית המשפט, ראיתי בפעם הראשונה את אשתי ויולט... שהביאו אותה בנפרד להארכת מעצר... ויולט הייתה מכוסחת, פניה היו חבולות ומנופחות, על ידה הייתה תחבושת גדולה, פניה היו מושפלות והיא בכתה... השוטרים שהקיפו אותה, לא אפשרו לנו לדבר...  ויולט ואני היינו אזוקים ברגליים ובידיים כאחרון הרוצחים המסוכנים...
הם פשוט עשו בנו כרצונם, תוך רמיסת החוק וכל זכויות האדם שלנו... כשהם מתמוגגים מהצלחתם הגדולה להשפיל ולאזוק אותנו בידיים וברגליים, להכות אותנו בהיותינו חסרי אונים וישע... להפריד בעל ואישה וילדיהם... פשע שאין עליו מחילה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא...
הסדיזם בהתגלמותו

מבית המשפט הובילו אותי למגרש הרוסים, והכניסו אותי לתא מצחין עם אסירים נוספים, שהמתינו כמוני להסעה לבית הסוהר ברמלה...
ישבתי מכונס בעצמי, מנסה להבין איך כל זה נפל עליי ועל מה ולמה... כשלפתע הופיעו שלושה יהודונאצים במדי משטרה... בראשם הקצין הפסיכופט, עופר שומר, לצדו, הבנזונה, חוקר הנוער מתחנת מוריה, גלעד עזרא... ועוד שוטרת מסריחה, יעל בן חיים, שגם רצתה להשתתף בהצגה על נפשי המעונה... 
הם ניצבו קורנים מאושר מול דלת התא הנעולה, מאחורי הסורגים... ואז הקצין הנאצי, עופר שומר, צעק לעברי, בנוכחות כל האסירים ששהו איתי בתא:
"...חביבי, אשתך סיימה את סיפור החיים שלה... השופט אהרון פרקש האריך תוך שנייה את מעצרה... ב-15 יום... למעצר ואשפוז כפוי... חביבי, תשכח מאשתך... עכשיו יזיינו אותה טוב טוב... ואני כמובן וגם גלעד עזרא, נצטרף לחברה שאנסו את אשתך... והיא תהייה בשבילנו זונת מין להרבה שנים... בבית המעצר  ובבית חולים לחולי נפש...".

הרגשתי שכל רגע אני עלול לקבל התקף לב... לא הבנתי, מה מניע את עובדי הציבור האלה, לכלוא אותי בידיעה ברורה שאני חף מכל פשע... ולבוא במיוחד כדי להשמיע לי דברים נוראים ואיומים כאלה... על אשתי האהובה... מה הם רצו להשיג בזה... שאני אשתולל?... שאשתגע?... שאשים קץ לחיי?...
שתקתי...
ואז לפני שהשרמוטות עזבו... פנה אלי הבנזונה, הקצין עופר שומר, ובנוכחות העצורים האחרים והשוטרים הנאצים, גלעד עזרא ויעל בן חיים, שצחקקו כל העת נוכח ייסוריי, אמר לי:
"...חביבי, קח ושים חבל ותתאבד... חבל לך לסבול... אשתך במעצר ובבית משוגעים לכל ימי חייה... הילדים שלך בידי הרווחה... ואתה כלוא... אנחנו פירקנו לך את כל המשפחה..."

המשכתי לשתוק... ידעתי שאם אני רוצה לצאת חי מידי הרוצחים האלה, אני חייב לספוג בכניעה הכל... 

כאמור, הפשע הזה התרחש בינואר... זה היה חורף קר מאוד... קפאתי מקור... כשלבסוף הגיעו השוטרים משירות בתי הסוהר לקחת אותי לכלא רמלה... הם החלו לצעוק עלי: "...יאללה, יאללה, עכשיו אתה נוסע לכלא רמלה....", והכניסו אותי אזוק בידיי וברגליי, לתוך הפוסטה (רכב להעברת אסירים)... 
הייתי זרוק ברכב כמו שק זבל... הקור הקפיא את דמי... הייתי רעב ורעדתי בכל גופי... לא אכלתי כל היום... הנסיעה מירושלים לרמלה ערכה יותר משעתיים... ובכל הזמן הזה התפללתי לאלוהים שישמור עליי בחיים... למען ילדיי...

בכלא רמלה, זרקו אותי לתוך תא מחניק ומסריח, שבקושי הספיק לאדם אחד, ודחסו לתוכו יחד איתי 8 אסירים... בתא היו רק 4 מיטות...  ישבתי על הרצפה... מכווץ בתוך עצמי וסופר את הדקות... לא היה סיכוי שאשן... אי אפשר היה לזוז... שלא נדבר על תנאים סניטריים...




להלן עדותה של האם, ויולט חביבי - קורבן תעשיית הרצח במדינת ישראל 

בתאריך 19.1.2000 - בעלי חיים, יצא את הבית לכיוון בית משפט העליון, כפי שסכם עם מזכיר בית המשפט העליון, שמריהו כהן יום קודם לכן... ואני נותרתי בבית עם שלושת ילדינו הקטנים: אודלייה, יהודה וחן... 

ואז התברר לי שההסכם היה מלכודת... והמשטרה חיכתה לבעלי בחוץ, תפסה אותו ועצרה אותו... שום בירור לא התנהל בפני השופטת דליה דורנר, כפי שהבטיח המזכיר, שמריהו כהן...

היו יריות וצעקות, כוחות משטרה גדולים הקיפו את הבית ופרצו פנימה באלימות.... הילדים, אודליה, יהודה וחן, רעדו מפחד והחלו לבכות... וגם אני רעדתי מפחד... וחיבקתי את הילדים... 

השוטרים שפרצו לבית, שברו חפצים וריהוט, הכו אותי לעיני ילדיי, וכבלו אותי באזיקים ברגלים ובידיים, וכך כשאני כבולה כמו תרנגולים לפני שחיטה, הם דרכו על ראשי, בדרך זו הם מנעו ממני להתנגד לחטיפת ילדיי הקטנים... בהמשך התברר לי שגנבו לי כסף ותכשיטים יקרי ערך... 

בעת שהשוטרים דרכו לי על הראש, פקידות הסעד: רות מטות וגלית אלקלעי, חטפו את ילדיי... הילדים צעקו אלי, "אימא אימא" ובכו בכי קורע לב... אך אני הושפלתי לעיניהם ע"י השוטרים ולא יכולתי להצילם מידי הנאצים שבאו לחסלם... 

מפלצות הרווחה: רות מטות וגלית אלקלאי, בשיתוף עם רב פקד עופר שומר, קרנו מאושר בעת שהשוטרים דרכו לי על הראש והילדים שלי בכו... זה היה הניצחון הגדול שלהם עליי...

בהמשך נגררתי החוצה, והוכנסתי לניידת משטרה, כשאני אזוקה ברגליי ובידיי... והסיעו אותי לתחנת המשטרה מוריה בתלפיות מגרש הרוסים... 

הצוערת הזונה, יעל בן חיים מתחנת מוריה בירושלים ישבה קדימה ונהגה את הניידת...
אותי הושיבו בניידת מאחור, כאשר מצד אחד שלי ישב החלאה רב פקד עופר שומר ומצד שני שלי ישב חלאה נוסף, רס"ל גלעד עזרא...

כל הדרך לתחנת המשטרה, השוטרים שישבו לצידי נצמדו אלי, ושלחו ידיהם לאיבריי האינטימיים... כשאני אזוקה וחסרת ישע... השוטרת יעל בן חיים, שנהגה את הניידת, קראה לעברי:
יא זונה נוצריה, איך זה להזדיין בניידת עם 2 שוטרים?... כיף לך זונה נוצרייה?...

אח"כ פנתה השוטרת יעל בר חיים אל עופר שומר וגלעד עזרא ואמרה להם:
"...יאללה, תזיינו אותה כמו שצריך... היא נהנית מזה...",


הזונות, עופר שומר וגלעד עזרא, צחקו צחוק פרוע והמשיכו להתעלל בי מינית... הם הורידו לי בכוח את המכנסיים כשאני אזוקה, וטמאו אותי בידיהם המזוהמות... תוך כדי הם גם צבטו אותי ברגליים, וגרמו לי שטפי דם ברגליים ממש קרוב לאבריי המוצנעים... זה היה אונס אכזרי בניידת משטרה.

החנייה הראשונה הייתה תחנת המשטרה מוריה בתלפיות מגרש הרוסים... כשירדתי, השוטרים המשיכו להכות ולהשפיל אותי... כמו שעשו בי בניידת... כשכל הזמן אני אזוקה ברגליים ובידיים...

מבית המעצר הובילו אותי לבית חולים לחולי נפש כפר שאול בירושלים...

הגענו לבית החולים כפר שאול, כשאני כולי חבולה, מכוסחת ומושפלת...  וכאן המתינו לי חבורת סוטים בלבן:

  • הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר יאיר בראל
  • ד"ר שוססטברג
  • וד"ר הרסקו
  • ועוד 3 אחיות

השוטרים: יעל בר חיים, עופר שומר וגלעד עזרא, הציגו אותי בפני חבורת הסוטים בלבן:
"...הנה, הבאנו לכם את חולת הנפש... הזונה הנוצרייה, ויולט סמוליניסקה-חביבי... שהזדיינה עם ערפאת ומרואן ברגותי...".

ולאחר מכן, הם עזבו...




מבצע חיסול משפחת חביבי הוכתר בהצלחה... הקצין, עופר שומר, הפסיכופט הרוצח השפל, שפיקד על המבצע ביד רמה... זכה להערכה רבה מידי מפקדיו על הסיום המוצלח של המבצע... והוא קודם בדרגה ובתפקיד... קיבל דרגת סנ"צ ומונה למפקד תחנת קרית גת... על גבו הוא נושא לעד את רצח משפחת חביבי התמימה... שלא היה לה סיכוי מול מפלצת שיכורת כוח, סדיסטית וצמאת דם! 


שלושת האחיות לקחו אותי לחדר ודרשו ממני לבלוע 2 כדורים שנתנו לי...
אמרתי: אני לא רוצה לבלוע שום כדורים... 
אז הן אמרו לי: "...תשמעי יא זונה נוצרייה... תרצי או לא תרצי, אנחנו נכניס לך את הכדורים בכוח..." 
וכך היה, הם דחפו לי בכוח את הכדורים לגרון, לקחו ממני 8 מבחנות דם... חשתי בחילה ובא לי להקיא... לא אכלתי כלום כל היום, הייתי רעבה וצמאה... האחיות השכיבו אותי על המיטה ונפלתי לתרדמה עמוקה...
כשהתעוררתי, אין לי מושג כמה זמן עבר... האחיות עמדו לידי, והציעו לי כוס תה... הייתי מיובשת, ארז לגמתי מהתה, ואז שוב הרגשתי ערפול ונפלתי לתרדמה עמוקה...

כשהתעוררתי הפעם, מצאתי עצמי עירומה בחדר... קשורה למיטה, ומולי ניצב הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר יאיר בראל, כשהוא עירום בחלק גופו התחתון, ללא מכנסיים וללא תחתונים... ואבר מינו מזדקר מולי... הסקתי מכך שהוא אנס אותי כשהייתי בתרדמת עמוקה...


חשתי חסרת אונים וישע... הייתי חלשה מאוד, עד כי לא יכולתי להוציא מפי קול צעקה... פשוט שכבתי כשאני בהלם... ואז הסוטה המחוזי, הפסיכיאטר, יאיר בראל אמר לי כשחיוך רחב שפוך על פניו: 

"...היה לי ממש כיף לזיין אותך כשאת רדומה... אבל עכשיו אני רוצה להמשיך ליהנות... תמצצי לי...".

התחננתי לפניו, שיניח לי... אם לא אני אמות... אז הוא פרץ בצחוק גדול ואמר לי:
"...טוב, אז אני אעשה ביד ואגמור לך על הפנים...".

ואז הוא התקרב אלי... הייתי חסרת אונים... קשורה למיטה מבלי יכולה לזוז... והוא התחיל לאונן מול פרצופי... הסבתי ראשי הצידה... בכיתי, אך הבנזונה הזה המשיך לאונן עד שהגיע לסיפוקו...

לאחר מכן הוא אמר לי: "...עוד ניפגש... תרצי או לא תרצי..." ופתח את הדלת ויצא...

כשנותרתי לבדי, שחזרתי לעצמי מה עבר עלי מאז הגעתי למקום המזוויע הזה, והבנתי שהושקתי בסם אונס שהוכנס לתה שהוצע לי... חשתי כל כך סמרטוט, כל כך מושפלת, כל כך לא שווה, ושברתי את הראש להבין, למה כל אחד מרשה לעצמו כך לפגוע בגופי, בכבודי, ולהתעלל בי... שהרי, אני אישה נשואה, אימא לילדים, מנהלת אורח חיים נורמטיבי, ואני אדם של בית...  מה אני בכלל עושה במקום הזה?... למה אני קשורה?... למה אני עירומה?... 

כ- 9 שנים לאחר מכן, בתאריך: 25.9.2009 בבוקר, מת הד"ר יאיר (קרלוס) בר-אל, מדום לב פתאומי, והוא רק בן 72...

"...לאחר פרישתו ב-2003 המשיך בר-אל לעמוד כמה שנים בראש ועדה במשרד הבריאות, הבודקת את כשירותם של רופאים נפגעי נפש לטפל בחולים..."

בר-אל אינו חריג...
כל הפסיכיאטרים המחוזיים במשרד הבריאות הם שכפול של בר-אל בצורות שונות.... כולם ד"ר מייקל ומיסטר הייד...המהווים סכנה לציבור...



וכך, כשאני שוכבת חסרת אונים, קשורה למיטה ותוהה מה אני עושה כאן...  לפתע נכנסו שלושת האחיות השטניות, כשחיוך שטני שפוך על פניהן... והודיעו לי, כי מצאו סמים בבדיקות הדם שלי...

פרצתי בבכי ואמרתי להם: "...די, למה אתם מעלילים עלי עלילות כאלה... אני מעולם לא נגעתי בסם..."

בתגובה הן הטיחו בפני: 
"...אנחנו שלוש ואת אחת... למי את חושבת יאמינו?... לזונה כמוך?... רק לנו יאמינו... תסתכלי על עצמך... עירומה וקשורה... את אפס... יאללה, תתלבשי..."

ואז הן שחררו אותי מהקשירה ונתנו לי להתלבש... לאחר מכן, הובילו אותי לחדר קטן בו היו 4 מיטות... מתוכן 3 מיטות היו תפוסות, והמיטה הרביעית הייתה בשבילי...

למחרת, בתאריך 20.1.2000 - מוקדם בבוקר שוב לקחו ממני מנת דם בבית החולים כפר שאול, ובשעה: 07:00 בבוקר, הופיעו השוטרים הסוטים, שאשפזו אותי כאן בכפייה ביום הקודם, ללא עילה ללא סמכות ורשות ובניגוד לחוק...
רב פקד עופר שומר, רס"ל גלעד עזרא, צוערת יעל בן חיים, ונוספו אליהם השוטר שמואל בן דוד מתחנת מוריה בירושלים ושוטר נוסף ששמו לא זכור... כולם נראו משועשעים... אני הייתי השעשוע שלהם...
הם הגיעו עם רכב משטרתי גדול (טרנזיט)... ולקחו אותי לבימ"ש... לא קיבלתי לאכול ולא לשתות... וכך היה גם ביום הקודם... הייתי על סף התעלפות...
הצוערת הסוטה, יעל בן חיים, פקדה עלי: "...שימי את הידיים שלך אחורה... מאחורי הגב... אני רוצה לאזוק אותך מאחורה..."
שאלתי אותה: "...למה מאחורה?... למה בכלל אני צריכה להיות אזוקה?...".
השרמוטה פתחה עלי בצעקות בנוכות חבריה המשועשעים: "...תסתמי את הפה שלך... יא זונה נוצרייה חולת נפש...".
תוך כדי שהשרמוטה אזקה את ידיי בחוזקה מאחורי הגב... הושיט הבנזונה עופר שומר את ידו ואחז בשערות ראשי בחוזקה, וכך משך את ראשי לאחור...
צעקתי מכאב... וזה שעשע אותם...



אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם!